המצב משפיע על כולנו.
האנרגיה הסוערת מסביב,
הצריכה ממני, להתאפס
במובן של הפרדת החוץ מהפנים.
הרגשתי שאני נשאבת למטה.
כתבתי תקשורים, נשמתי עמוק וחזק בטבע,
מעטתי בשיחות עם אנשים,
רשמתי לי רשימות.
זה עזר לי, לבינתיים לחזור לעצמי.
אנחנו בתוך גל צונאמי של שינוי.
הישן כבר אינו משרת
ולכן כל כוחות הטבע, הפלנטה, האדם
מגוייסים לשינוי זה.
יש אדם נלחם ואוחז בכוח בישן,
ההרס שלו גדול כי הוא שוקע בתוך
גל הצונאמי ולוקח אחריו את כל יקיריו.
משום שהשינוי הוא מכוחות על
והוא יקרה.
במובן של שמירה על חופש האדם.
ההרס אינו חלק מהשינוי.
ההרס הוא חלק מהאדם שאוחז בישן.
מי שממשיך בדרך הפנימית שלו,
ללא התנגדות למאבקי הכוח של האוחזים,
הוא מקבל אוויר, להתרומם מעל הגל, מעל
ההרס, ועוזר לאהוביו להתרומם איתו.
בהיותו נושם, ממשיך את ההוויה שלו,
יכול להועיל לכוחות השינוי, בלי ההרס
הרס, זה בחירת האדם
לא אלוהים.
אנחנו לא מבינים
שכוח לוקח תנופה ומאבד שליטה
בכל הפלגים. מאבדים את עצמינו
ואת הוויתינו.
לעומת זאת
נשימה, אוויר, אהבה, נתינה, עשייה
של מה שנועדת להיות בעולם
מגדילים את האוויר, ואת הקלילות
לעוד ועוד אנשים, טבע, פלנט.
אנרגיית הבריאה..
קשה לרשום את החזון שרואה
שקיבלתי.
רושמת כפי יכולתי את המסר
תמשיכו להיות אתם
ולעשות טוב, כפי שנוצרתם
בלי להתעסק בחוץ ובמה שקורה.
זה רק מגביר את כוחות האבדון והפחד
מעניק מזון להמשך ההרס.
הפגנות מתחילות לאבד שליטה, מאיצות
העברת החוקים( הכוח מנגד)
כמעט מלחמת אחים(נקווה שלא)
מלחמה עם האויבים( חס וחלילה)
וזה הולך ומדרדר.
לא מתרומם
רק מוריד יותר ויותר מתחת לגל הצונאמי
הזורע הרס.
השינוי יקרה
זה אינו תלוי בנו
זה כוחות על
שמשנות תדרים.
הבחירה שלנו
לזרום עם השינוי
או להתנגד לשינוי
ולפי כך
בחירת רמת ההרס.
כששני אנשים מחזיקים בקצה של חבל
זה מושך וזה מושך,
אבל אם אחד מניח את קצה החבל,
אין לצד השני יותר את מי למשוך
אין לו עם מי לשחק.
והשני חופשי לעשות את רצונו.
כל מי שאוחז
הופך לעבד של האחיזה
אינו חופשי להיות הוא
וזה לא משנה כבר מאיזה צד ומאיזה פלג
כולם נהיים עבדים לחבל.
לסיכום:
מהות השינוי
לחזור לעצמינו. להיות אנחנו.
מי שיקדים לעשות כך
להבין זאת
יהיה חלק מהשינוי.
מי שיאחז בשליטה, ובתבניות מגבילות
יהיה חלק מההרס העצמי.
יודעת שנשמעת אולי לחלק הזויה,
זאת התרומה שלי למצב
לפי דעתי בלבד.
כל אחת ודרכה. והכל טוב
איש איש באמונתו יחיה.
