הדבר הראשון שאנחנו עושים, כשאנחנו פגועים וכואבים,
אנחנו מחליטים לשים קיר מפריד. בינינו לבין רגשותינו ,בינינו לבין האחר.
אנחנו בורחים מריגשותינו, כדי "כביכול" להמשיך בחיים ולתפקד. מתחמקים מהאחריות שלנו על ידי מציאת פגמים באחר והאשמתו.
נקודה למחשבה:
מה האחר עורר בנו. איזה פצע חבוי הוא פתח.
הפצע הזה אינו קשור אליו.
הוא רק אמצעי להציף ולטפל בפצע ישן משלנו.
למעשה הוא עשה לנו טובה. כי פצע חבוי, ממשיך להזדהם בתוכינו, להשפיע על תפקודינו ואפילו על בריאותינו .
הוא מונע מאיתנו להיות במלוא הוויתינו ויכולותינו.
מה יקרה, אם ניתן מקום לרגש הכואב .
הרי אנחנו הוויה אחת, ולכן, הדרך היא להיות באמפטיה כלפינו וכלפי האחר.
אפשרי למישהו שחשוב לנו לפגוע בנו, כשאנחנו מנותקים מחלק מודחק שיוצר חלל, המאפשר מילויו בכעס וכאב .
הכעס והכאב הוא על עצמינו, על חוסר האמפטיה והאהבה לעצימנו. התעלמות מחלק שדורש התיחסות וטיפול. חלק שמבקש לסלוח לעצמינו לאהוב ולקבל.
מה השאלות שאנחנו צריכים לשאול את עצמינו:
האם הניתוק הזה תורם לי?
מה אם אשים את האדם האחר לפני ריכוזי העצמי?
מה תעשה כנות ושקיפות מול האדם האחר?
האם הנתק שלי ילמד את האחר משהו? האם הנתק יגרום לו להבין אותי? לשנות את דרכיו? לכבד אותי?
מה שהכי מפחיד אנשים זה אינטימיות ,כנות, ושקיפות.
לעיתים פוגעים כדי להגן על עצמם ממשהו טוב. כי החיים לימדו אותם, שטוב נהרס . אז הורסים לפני שנהרס.
נקודה למחשבה.
לכן הצורך באמפטיה. כי גם בנו יש את הפחד לאבד. גם בנו יש הפחד מטוב שיילקח.
ריפוי הפצע שלנו, דרך התמדה, סבלנות, כנות, אהבה, אמונה מרפאת אותנו ואת האחר, כי אנחנו הוויה אחת.
מעניין אותי מה דעתכם
הגיבו לי כאן למטה.
