כאב פיזי/נפשי
ככל שמתמשך
כך הופך להיות מרכז החיים
של האדם הסובל.
של האדם הסובל.
ואז גם לאט לאט בני הבית
מסתגלים והכל סביב זה.
כשזה מתארך זה הופך לסוג של התמכרות.
מתעסקים ומעסיקים סביב הנושא
אפילו אם זה בניסיון לפתור אותו.
כמו הביצה והתרנגולת, מה היה קודם.
זה נכנס לאורח חיים.
יש בכאב הפיזי/נפשי
משהו שמשרת.
כמה שזה נשמע אבסורד
זה נותן משמעות לחיים.
במיוחד בעולם
שהקהילתיות והשבטיות נעלמת.
כל מי שנשאב ללופ הזה של האדם הסובל,
בעצם גם משרת את המשך הכאב.
יש ספרים, שיטות, הדרכות
לבני משפחה
כיצד להתנהל מול האדם האהוב.
שעם הזמן משתמש בזה
בלי מודעות. לתועלתו.